נכתב ע"י: גילי מצא (למפל)פורסם בעיתון "את" נובמבר 2003 Edit Post Text

מדור "ספרות וספרים"- מעריבהנצחה בדרך אחרת/יורם מלצר02/01/04​

בגיל 28 קטע גידול במוח את חייה וחלומותיה הספרותיים של אורנית בלנק, צעירה תל אביבית סוערת ויצירתית. רשימותיה על המחלה משמשות השראה ל"אושר" - פרויקט אמנותי משותף עם האמן אריק ונונו

  בגיל 28 קטע גידול במוח את חייה וחלומותיה הספרותיים של אורנית בלנק, צעירה תל אביבית סוערת ויצירתית. רשימותיה על המחלה משמשות השראה ל"אושר" - פרויקט אמנותי משותף עם האמן אריק ונונו פורסם ב"מוסף הארץ" בתאריך- 19/12/2003   ​  סריג מרב "אני יודעת שאני חולה, לפעמים אני אפילו נאחזת בידיעה הזאת כדי להמשיך הלאה, כמה שזה אירוני. אני נאחזת במחלה כדי להבין ולסדר קצת את הקיום המבולבל שלי, שנטרף לפתע פתאום במחי כאב ראש אחד. רגע אחד הייתי אני ורגע אחד גוף אנושי שסובל מאוד, אומלל, מיוסר כל כך" (אורנית בלנק, "רגעים")ביום שישי שעבר התכנסו בגלריית "הוראס ריכטר" ביפו העתיקה כמה עשרות אנשים לחגוג פרויקט אמנות חדש, "אושר", שמפגיש שני יוצרים - אורנית בלנק, כותבת, ואריק ונונו, צייר. הפרויקט, שנפתח לקהל ביום חמישי השבוע, מחבר בין כתביה של בלנק לסדרה של 30 ציורים שצייר ונונו בנושא המיתוס של סיזיפוס. תאריך מסיבת ההשקה לא היה מקרי - זהו יום הולדתה העשרים ושמונה של בלנק. אלא שהיא לא היתה שם. אורנית בלנק מתה מסרטן באוקטובר שנה שעברה.בלנק, בתם הבכורה של דליה, עורכת דין, ושמואל, איש מחשבים, אחות לזוהר ולורד, נולדה ב-1975 בתל אביב. היא למדה בתיכון חדש, הדריכה בצופים ולפי עדותה, היתה "טובה מדי" בצעירותה. "לא נתתי למחשבה המרדנית להתפרץ החוצה דרך זנב הסוס והג'ינס הנכון", כתבה באחת מרשימותיה. בצבא שירתה כפקידת מבצעים בטייסות מסוקים וקרב, ומיד לאחר השחרור שכרה דירה בתל אביב, נרשמה ללימודי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובמקביל למדה בבית הספר לתקשורת "כותרת" (יחד עם השדרן עודד שריר, חברה הטוב, שהתאבד לפני כחודש).היא שנאה את הטלוויזיה ("בעודי על כורסה עם כוס מיץ והסיגריה הנצחית, שיעתקתי את מצבי הטראגי ושיחזרתי פתטיות שהונצחה כבר על ידי אחרים, התמכרתי לריקנות העצובה והשטחית ביותר, שמתחברת בצורה הטובה ביותר למכשיר המרובע שמוצץ כל שמץ של אקטיוויות"), ובכל זאת עבדה כתחקירנית בערוץ 2. בנוסף, היתה בעלת טור במגזין לתרבות דיגיטלית של "גלובס" וכתבה וערכה בעיתון הסטודנטים "אינטלקט". אך בעיקר היתה גאה בכתבות שפירסמה בגיליון יום שישי של "הארץ" שהתמקדו בתרבות צעירה ("אני שם, כותבת על סמים וטראנס במקום שבו בטוחים עדיין שאמנות זה רק ציורים של ואן גוך ומוסיקה קמרית.אני עושה שם קצת בלגן, אבל הכותבים המעונבים של העיתון התחילו להתרגל אלי ולכתיבה הלא מקובלת שלי") ובסיפוריה הקצרים שהופיעו באתר היוצרים "במה חדשה" באינטרנט. וכך הציגה את עצמה ב"במה חדשה": "כשתהיה גדולה אולי תהיה סופרת, רק אולי. בינתיים משתדלת לחיות חיים תל אביביים שלווים, בעיר המלאכים המלוכלכים. כותבת מאמרים על אמנות ותרבות בגיליון יום שישי של עיתון 'הארץ', לומדת לתואר שני בחוג לתולדות האמנות, מאמינה רק בעצמה ומעדיפה לתת למקלדת לעשות את שאר העבודה".בקיץ 1999, כשהיא בת 24, התגלה בראשה גידול ממאיר. היא טופלה בהקרנות, עברה לבית הוריה ("שזה די מבאס") ושיתפה את קוראיה במה שעובר עליה. ברשימה שקראה לה "אושר" כתבה: "אני יודעת היום שדברים השתנו, עכשיו אני כבר ממש בטוחה. אין לי ספק שהמחלה שינתה אותי, הרי לא כל יום מקבל אדם סרטן במוח, או שוכב עם הראש מחובר לשולחן בעוד מכונת הקרנה אימתנית יורה בו קרינה רדיואקטיווית. אני היום לא אני שלפני שמונה חודשים, כשהעולם נראה לי כל כך ורוד ופרחוני, כשלא ידעתי מה זה אומר לחלות בסרטן, לפני שהפנמתי את משמעות המלה כאב... זה מדהים, אבל נראה לי שהמחלה עשתה לי טוב. זה מצחיק כשחושבים על זה כאשר סובלים מכאבי ראש איומים או מקיאים את הנשמה בשירותים. זה ממש מבדח כשסובלים מבחילות איומות וכל השיער נושר על הרצפה. איך יכול להיות שמחלה אכזרית כל כך עשתה לי טוב? איך ייתכן שהפחד הגדול שלי, להיות חולה, התגלה כתהליך מרפא?" והיא מסבירה: "הגוף אולי סבל, סבל מאוד, אבל הרוח פרחה והתעצמה. לרוח לא היה אכפת שתוקעים בה מחטים, ההיפך. עם כל מחט שנכנסה לגוף היא הרגישה חזקה יותר ועם כל כאב נורא שהופיע פתאום היא צמחה. תחושת האני שלי התחזקה, התבגרה, למדה להילחם בכאבים גדולים ונוראיים. אני שמחה שחליתי, נשמע קצת מוזר, לא?"במכתב שכתבה לידיד אמרה שייתכן שהמחלה היא בסך הכל מבחן גדול: "זה מצחיק, אבל אני מרגישה שכל זה ניסיון אחד גדול בשבילי. האם הרוח תנצח את הגוף? עד כמה חשובה הצורה החיצונית? אני מתמודדת היטב מול מבחנים כאלה, לפחות רוב הזמן, אפילו שכל מה שאגיד נשמע כמו קלישאה".הצורה החיצונית היתה חשובה לה ובגידת הגוף היתה לה קשה במיוחד. "משום מה הגוף החליט לבגוד בי ועשה זאת בעוצמה ולאורך זמן", כתבה ברשימה "לשחות באוויר". "אולי הוא בגד בי כי לא התייחסתי אליו יפה במשך כל השנים האלה, הרעבתי אותו בטירוף ושרטתי אותו בעזרת האיש מחנות הקעקועים במרכז העיר, אז מה הפלא שהוא מתעלל בי עכשיו?... אני מנסה לשנוא אותו, את הגוף שלי, אבל הוא שלי ואין לי ברירה אלא לקבל אותו, אין לי אחר מלבדו. אני רק מקווה שהוא ייתן לי מתישהו לצאת אל האור ולשחות בתוך האוויר הזה, העדין. הוא חייב מתישהו. אולי". {\"אין מקום באדניתהאם, דליה בלנק: "כשהתגלתה המחלה ידענו בדיוק מה קורה. הגידול, העצום בגודלו, היה באזור הטלומוס שבמרכז המוח, מקום שאי אפשר לנתח. אורנית הודיע לנו כבר בהתחלה שהיא לא רוצה להיות נכה. דווקא האופטימיות שלה - לנוכח הנתונים הפסימיים - סחפה וחיזקה את כולנו. התלונה היחידה שנשמעה מפיה היתה כששאלו אותה מה נשמע. היא ענתה, 'לא להיט'. זה היה מדהים. בחורה צעירה עם גידול בראש וקרחת, אחרי הקרנות, שומרת על חריפות ושנינות עד הסוף."מספר ימים אחרי שהתגלתה המחלה, היא היתה כאן בבית וכל החברים הטובים שלנו שישבו מסביבה היו בשוק. היא ישבה במרכז הסלון, לבושה בחולצה לבנה קצרה. המבוגרים, שלא מצאו מה לומר לילדה שהכירו מיום היוולדה, היו נבוכים.הם ישבו בפנים נפולות והיא החליפה שנינויות, חריפה מתמיד, מעודדת ומקרינה כוח, עד שהאמנו שהיא בכוחה תוכל למחלה".האם מספרת כי המוות הצפוי לא העסיק את בתה, לפחות לא בגלוי. גם בכתביה אין לו זכר. "זה מוזר", אומרת האם, "היא מעולם לא דיברה על המוות. דווקא בתקופה ההתבגרות שלה היא היתה דיכאונית לפעמים, אבל במשך השלוש ורבע שנים שבהן היא היתה חולה המוות לא עמד על הפרק בינינו אף פעם. יכול להיות שהיא לא רצתה להכאיב לנו, למרות שבתוך תוכה היא ידעה מה הסוף. וזה מה שכל כך כואב".אבל היו רגעים קשים, בכל זאת. ברשימה "שערות" מספרת אורנית בלנק על הפעם הראשונה שחשה פחד ממשי מהמחלה. "ישבנו במרפסת, שתינו קפה ושיחקנו קלפים. מאז שחליתי התחלנו לשחק בטירוף. קלפים, רמי קוב, פאזלים. שיחקנו כאילו המשחק יוכל להשכיח מאתנו את עובדות המחלה, או יגרום למציאות להיראות נוראית פחות. מצד שני, המשחקים רק הזכירו לי כל פעם את הגידול, שיושב לי בדיוק במרכז המוח, מאחר ובלעדיו לא הייתי מגיעה למצב שבו אני ושני ההורים שלי יושבים במרפסת ומשחקים טאקי... באותו יום למדתי לראשונה את הפחד... חשתי אותו בקצות אצבעותי, טעמתי אותו בלשוני, הרחתי אותו.על שולחן הפלסטיק הלבן במרפסת גיליתי לראשונה שהשיער שלי נושר... הפחד חילחל ואתו המחשבות. מה? מטפחת או כובע? ומתי יתחיל השיער לצמוח שוב? ומה יהיה מעכשיו, תדבק בי תווית 'חולת סרטן' ואני אקבל מבטי חמלה מאנשים ברחוב? "את מבטי החמלה הראשונים שלי, יותר נכון מבטי כאב, קיבלתי מההורים שלי. הם הביטו בי בכאב כזה של 'הלוואי ויכולנו לשנות משהו', אבל הם לא יכלו ואני פחדתי להסתכל במראה. באותו ערב לא חפפתי את הראש מרוב בהלה... בסופו של דבר למדתי מה זה אומר לא להתבונן במראה במשך תקופה ועד כמה לא חשוב המראה באמת. הניסיון היה קשה ומר, המבטים ברחוב צלבו אותי כמו סכינים והקרחת שלי בהקה למרחקים ארוכים, אבל שרדתי...".ומעבר לסבל הפיסי ("הגוף לא נותן לי שחרור מוקדם והוא ישאיר אותי עד לרגע שלא יוכל יותר, הוא לא יוותר לי על אף רגע של כאב או חוסר נוחות")היה גם כאב עמוק של אכזבות ופרידות. ב-29 בינואר 2000 פירסמה רשימה שנקראה "שתיקה". היא עסקה בבן זוגה זה כמה חודשים, שנעלם עם היוודע דבר המחלה. "במרוץ הארוך הזה של החיים שלו, כך הסתבר לי, אין מקום לחיות פצועות, אין מחלה ובטח שאין כאב", כתבה. "אני, שהייתי הבחורה המושלמת, המוצלחת, המנצחת תמיד, הפכתי לעציץ שהשקו אותו קצת יותר מדי ועכשיו כבר אין לו מקום באדנית של הפרחים היפים, אלו שמפנים את ראשם הצבעוני בגאווה אל השמש. ידעתי שאחרי שיחת הטלפון שתדווח לו שחליתי הוא ייעלם מחיי לתמיד... היו גם כאלה שלא שתקו ואת אלה למדתי להעריך יותר. גם אני למדתי להמר רק על סוסים שמנצחים ובמרוץ שלי ניצחו רק אלה שידעו להיות גם סוסים וגם בני אדם".לאחר שנה של הקרנות וטיפולי כימותרפיה היה נדמה שהיא יוצאת מזה. הגידול שבראשה קטן משישה לשני סנטימטר והרופא שטיפל בה, דוד שלה, אמר לה "ראי עצמך כבריאה". בלנק הרגישה שהיא צריכה לבנות את הכל מחדש. היא החלה לשחות, ותיכננה לזנוח את העיתונות לטובת האקדמיה. "בשנה הבאה אתחיל לעבוד כעוזרת מחקר של פרופסורית מדהימה אחת ליחסים בין המינים בוסציולוגיה (דיאנה לוצאטו, מ"ס)", כתבה לידיד, "הכתיבה נפלאה אבל קשה, כואבת אפילו.זה לא פשוט לגור לבד, להישרט מציפורניה של חתולתי ולכתוב ולכתוב ולכתוב, להמציא רעיונות, לעשות ראיונות עם אנשים חשדנים ולמצוא לעצמי מטפורות שחוקות משום מקום כל שבוע מחדש".אבל המחלה חזרה - ובצורה אכזרית. במאי 2002, שלושה חודשים לפני שנפטרה, "קרה לאורנית נס", מספרת אמה. בהתקפה אפילפטית היא איבדה את ההכרה לחצי שעה וכשהיא התעוררה בבית חולים התברר שהיא איבדה את הזיכרון לטווח קצר ואת היכולת ליצור זיכרון חדש. "היו לזה יתרונות אדירים", אומרת האם דליה. "היא לא זכרה שהיא חולה. בנוסף, היא איבדה את היכולת ללכת, אבל היא לא היתה מודעת לזה, ולכן קמה ונפלה כל הזמן. החיובי בדבר הזה הוא שהיא לא היתה מודעת לזה שהיא חולה. שלוש השנים של המחלה נמחקו ממנה כליל. כששאלו אותה 'מה נשמע' היא היתה אומרת 'על הכיפאק, אני הולכת לאוניברסיטה, לומדת'. שאלו אותה 'מה את לומדת?' היא ענתה: 'סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, שנה שלישית'. כשאמרו לה שהיא לומדת תולדות האומנות היא אמרה 'אה באמת?' ולאט לאט היא התחילה להבין שהיא נורא מבולבלת ושאלה שאלות. זה הקל עלינו, מפני שאם היא היתה מודעת לזה שהיא כל כך חולה היא היתה סובלת נורא".בשלושת החודשים האחרונים לחייה לא כתבה אורנית בלנק מלה. עם מותה כתבו קוראיה בבמה חדשה: "שלום חברה". {\"פגישה אחת קצרהאת ונונו, בן 44, הכירה אורנית באמצעות האינטרנט. הוא פירסם בבמה חדשה סיפור קצר על סטודנט שמתאהב נואשות במרצה שלו לפילוסופיה. היא כתבה לו מה היא חושבת על הסיפור: "כתמיד, מעריצה את המחשבה מאחורי היצירה". הם החלו לשוחח באינטרנט על ענייני אמנות ובמסגרת עבודתה העיתונאית היא ראיינה אותו כמה פעמים בטלפון.לילה אחד היא כתבה לו בתמציתיות מדויקת: "גילו לי גידול ממאיר במוח, אי אפשר לנתח, מחר אני נכנסת להקרנות". הוא היה חסר אונים. "מה אומרים לבחורה צעירה כזאת, מפוכחת עד כאב, שמספרת דרך מסר מנוכר ובלשון לאקונית מצמררת, שהתגלה גידול מאיר בראשה ושלא ניתן לנתח?", שואל ונונו. אחר כך לא שמע ממנה. בהפוגה מהמחלה, כשהוטב לה, היא התקשרה והם קבעו להיפגש בית קפה תל אביבי. בסוף הפגישה הבטיחה לו בלנק שתכתוב את ספרה. ונונו הבטיח לה שיאייר את הכריכה שלו. זאת היתה פגישתם היחידה והאחרונה."היתה לנו פגישה אחת קצרה וקסומה", מספר ונונו. "אורנית הזמינה לימונדה והיתה רוויה בתחושת אושר. היא רצתה לחיות מחדש, להרוויח בזיעת אפיה את החיים האלה ולראות אותם אחרת, לשמוע אותם אחרת, להריח אותם אחרת. דיברנו לא פעם על האוטומטיזציה של החיים והנחתי שאחרי שהיא עברה את מה שהיא עברה היא כבר היתה פחות אוטומטית. נפרדנו בתחושה של 'יאללה, תזיזי את התחת שלך ותתחילי לכתוב את הספר שלך ואני מבטיח לעשות בו מה שתרצי'".בעיני ונונו ייצגה אורנית בלנק תרבות עכשווית. "היא היתה בחורה מבריקה, אשת דיאלוג נהדרת, אפשר היה להתכסח אתה ולהתרגש אתה על דברים. התפישה שלה היתה מורכת מהממוצע. היא ייצגה בעיני לא רק דור, אלא את עצמה, מכיוון שהיא היתה בבואה של מה שהיא באמת. היא חיה חיים אינטנסיוויים של לימודים ועבודה ועם זאת מעולם לא ויתרה על מועדונים, או על משהו שיקפיץ אותה לשמים, או על איזה בחור שהיא פגשה בבר שבא לה לזיין אותו, ובמובן הזה היא הדור שלה אבל מזוקק, איכותי ומודע".כמה חודשים לאחר המפגש, בבוקר יום שישי, קיבל ונונו שיחת טלפון מזוהר, אחותה הקטנה של אורנית. היא סיפרה לו על מותה. הוא נפגש עם המשפחה בסטודיו שלו בכפר סבא וביחד החליטו להנציח את אורנית. "לקח לי דקה ורבע להחליט מה זה יהיה. שלפתי את סדרת הסיזיפיות שלי והבאתי אותה למציאות הקונקרטית", הוא אומר.הנשים שדוחפות את הסלע בסדרת הציורים המלווה את התערוכה והספר התמזגו לו עם התפישה הפמיניסטית העכשווית של בלנק. "נקודת המוצא, בשני המקרים, היא סיזיפית, נטולת תכלית, מפוכחת ומודעת היטב לאבסורד של הקיום", אומר ונונו. "המקרה הטרגי הפרטי של אורנית רק העצים את הכאב והציג את האבסורד בשיא כיעורו ובו זמנית העניק תוקף אותנטי לגלגול הסלע של אורנית".ונונו יצר את סדרת הסיזיפיות לפני עשר שנים, כחלק מעיסוקו האובססיווי ב"מיתוס של סיזיפוס". הציורים מצוירים על מה שנראה תחילה כסוג של דףמעיתון, עם טורים, תמונות וטקסט (הלקוח ברוב המקרים מספרו של אלבר קאמי, "המיתוס של סיזיפוס"), כשכל אלה יוצרים תחושה של מסמך. במקור זו היתה יצירה פוליטית, שנוצרה באינתיפאדה הראשונה. האשה הסיזיפית שלו מוקמה מעבר לקו הירוק, או בהקשר לו. הנשים ביצירות מגלגלות את הסלע של חייהן כעונש, "שמתחיל להסתמן כנצחי במציאת הישראלית", הוא אומר.ב"אושר" ההיבט הפוליטי של הסדרה נעלם כמעט לגמרי והיא קיבלה ממד אישי - מעין תמונת ראי לכתבים של אורנית בלנק. בהקשרה החדש אי אפשר שלא לראות ביצירה את השתקפותה של בלנק כאשה חשופה הסוחבת את הסלע הכבד של חייה - המחלה. "זה טבעי שאנשים יעשו את הקישור הזה", אומר ונונו, "ובגלל שזה כל כך נכון וכל כך מתבקש זה לא מפריע לי. כשהסלע של אורנית היה לגמור את הסמינריון, לקבל עוד ציון וללכת לפאב הוא היה סלע קליל. אבל יום אחד התחלף המסע שלה - ולא רק שלה, של כל המשפחה שלה - והסלע שלה הפך לסרטן במוח, עם כל מה שזה אומר. מעבר לזה אני בטוח שזה היה מסב לה אושר גדול לראות את חברתה הטובה ביותר - הכתיבה - מתגייסת לסייע לנשים שלי לגלגל את הסלע שלהן מעלה אל הפסגה, בניגוד לכל היגיון, עד האושר הבא". {\"דור מזויןכתיבתה של בלנק לא היתה אמנם פוליטית, אך היא הציגה דיוקן מדויק ואכזרי של בני דורה. התל אביביות, שהיא היתה חלק ממנה, הצטיירה בעיניה לעתים כפוזה צבועה וריקנית, עולם ש"נעלם ממנו הקסם". היא כתבה על מין ועל יחסים ללא תכלית ("הוא לא מצליח לישון עם בחורה במיטה, הוא אוהב מין, אבל סטרילי, מעוקר מרגשות רכים, הוא לא אוהב שנכנסים לו לחיים יותר מדי, הוא סובל, הוא רוצה להיות ילד בן 30"), וכתבה על מסיבות "שיגעון" אפופות סמים ואלכוהול שהיו לה למפלט ("כשתמי פגשה את עמי במסיבה אחת של שדים במכנסי ויניל ועיניים דלוקות, האגדות הושארו הרחק מחוץ לעניין.רמיזות מיניות וגרון מריח אדי אלכוהול הביאו אותם למיטה אחת, בלילה אחד של צעקות, גניחות וליקוקים... אחר כך כל אחד קם לו לבוקר אחר, בלילהתרגש. אז מה הפלא שנעלם לו הקסם מן העולם?... את עמי ראינו אחר כך במסיבת שיגעון אחרת, יורק דם על צווארה של מכשפה בלונדינית... הוא לעס שתי דקות קודם לכן סוכריה מסוג אחר, שפותחה באיזה מעבדה ביתית ונקנתה בשישים שקלים אצל הסוחר הקבוע...").היא כינתה את בני דורה "עצלים" ("אם הייתי צריכה לצייר את שד העצלות הוא היה יוצא לי ירוק, מחזיק ביד סיגריה מגולגלת מלאה בעלים ירוקים.אין מטרה ואין עתיד, פשוט בגלל שאנחנו חכמים מדי, מהירים מדי") ותיארה אותם ברשימה "ענן ירוק" כך: "משחזרים שיחות בקצב מהיר, עוד פעם זוגיות בתאוריה ובדידות במציאות, ימים אפורים של שגרה חסרת משמעות, חיטוט בקרביים של המחשבות האפלות והודו, סמים ומין. חבל שאין תיעוד היסטורי על דור כזה, שחוק, מעוך, חסום. היה יכול להיות נחמד לדעת מה קורה לערימת הכלום הזאת בעוד עשרים שנה. האם נתמכר סופית לגחמות הטלוויזיוניות, שאינן שלנו? האם נבחר בסופו של דבר בחיי נוחות בורגניים, כאשר תינוק בורגני יושב על ברכינו הקופירייטריות? האם בעתיד נחבק ביד אחת את בני הזוג שלנו ובשנייה את שולחן הקפה העכשווי? האם נמות מסמים? אולי נתאהב רק בדיכאון, בבדידות, בבירה, בפורנוגרפיה של המציאות?"חלום חייה של אורנית היה לכתוב ספר. היא הספיקה לכתוב שניים-שלושה פרקים ממנו בתקופת המחלה וקראה לו "צפרדע בראש". לאחר מותה, כשהוריה החלו לנבור במגירות ובמחשב שלה נפרשה לנגד עיניהם יריעה מרשימה של יצירות. "חשנו החמצה", מספרת האם, "כל אמן תורם איזושהי תרומה קטנה לתרבות האנושית, אבל אורנית לא הספיקה".את השם "אושר" הציע ונונו. בעיניו, טעמו של אושר הוא לחיות עד תום רגעים קטנים, בידיעה שבאמת אין דבר מעבר להם. "זה לבחור בחיים", הוא אומר, "על אף שהם ויתרו עליך". אבל לדליה בלנק היה קשה עם השם הזה. "איך אני יכולה לקשר אושר עם אורנית שאיננה לי?" היא אומרת, "את בטח יכולה לתאר לעצמך איפה תקוע לי האושר הזה, אבל יתר אנשי הבית תמכו. 'אושר' הוא קודם כל שם של קובץ של אורנית, וברגע שאמן בוחר שם לסיפור השם בעצם מבטא את מה שהוא רצה להגיד. אורנית חיפשה את האושר גם כשהיתה כבר חולה מאוד. מצד שני, ראינו בזה מן אושר קטן שלנו, בכך שמימשנו את צוואתה האומנותית. אני חושבת שגם היא היתה בוחרת את השם הזה".זה לא קל לחטט בכתבים של ילדה שאיננה."זה קשה מאוד. יש לה הרבה מחברות שעדיין לא פתחתי, עוד אין לי את הכוח להתחיל לקרוא בהן. בספר התמקדנו רק בדברים שהיא חשפה, בסיפורים שהיא הקריאה לי, כי זה באמת קשה, אני מרגישה כמו גנב באישון לילה שמתגנב והיא לא יכולה למחות: אמא מה את מחטטת בדברים שלי. זה לא פייר. לכן, להרבה דברים עוד לא הגעתי. גם הדירה שלה בבלפור נשארה בדיוק כמו שהיא. אני עוד לא מסוגלת לפנות אותה". *"אושר""אושר" היא תערוכה שונה מהתערוכות הרגילות שמציג אריק ונונו בעיקר משום שהיא לא עוסקת בחומר השוטף שלו. לצד סדרת הציורים בנושא המיתוס של סיזיפוס ייתלו בחדרים האחרים של גלריית "הוראס ריכטר" עבודות מסדרות אחרות שלו, מתקופות שונות, שיש להן נגיעה תימטית או אמנותית עם הנושא, החל בבחינת מושג הגוף, דרך תפישת נוף מופשטת, ציורי הים התיכון ועד ליצירה טקסטואלית.ונונו מציג מ-1982 תערוכות יחיד, מיצבים, פסלים ותערוכות קבוצתיות בישראל, באירופה ובארה"ב. עבודותיו מצויות באוספים שונים בארץ ובעולם. הוא כותב, מרצה ומפרסם מאמרים ופרוזה בכתבי עת ובעיתונות. במשך עשר שנים פירסם טור סטירי אישי וקריקטורות פוליטיות בעיתונות ובטלוויזיה, בין השאר ב"העולם הזה", ב"רחוב ראשי", ב"מוניטין", ב"דבר", במקומונים של רשת שוקן, בגלובס, ב"מעריב" וב"הארץ".

דרומי אוריפורסם בעיתון "הארץ" בתאריך- 23/10/2002 ​