פרק א - הגילוי זה היה בוקר רגיל. התעוררתי מוקדם כדי לרדת למטה בשביל להזיז את האוטו מהמדרכה. אוטו על המדרכה הוא מלכודת מושכת דו"חות חניה ופקחי עירייה שנותנים אותם. תמיד השתדלתי לא לחנות על מדרכות. לא בשביל "לשמור על החוק", אלא פשוט כי לא היה לי כוח לקום בבוקר בשביל להזיז את האוטו ולחטוף מבטי איבה מהשכנים.העניין היה, שחזרתי די מאוחר הביתה אתמול בלילה וכשחוזרים מאוחר קורים שני דברים. קודם כל, עייפים ודבר שני, לא מוצאים חניה. ככה זה בתל אביב, אם אתה מגיע אחרי חמש הביתה, לדירה המזדקנת שלא באשמתה שלך, אין לך סיכוי למצוא שולי כביש נקיים מכלי תחבורה כל שהוא. בקיצור נמרץ, חניה – יוק.לפעמים, אחרי חמש כמובן, כבר רציתי לקחת את האוטו איתי לדירה, לשים אותו בהול ולקוות לטוב. אם הייתי מוצאת איזה אספלט ריק בצד וחונה כמו מלכה, לא היה סיכוי שמישהו או משהו יזיזו את האוטו המלוכלך שלי משם או יוריד לי את החיוך מהפרצוף.היו כאלה שניסו. בערב היו מגיעים טלפונים משירי, בהזמנות מפתות לבוא לבקר אותה בדירה, בצד השני של העיר. "בואי, נעשן קצת, נראה טלוויזיה, יהיה גדול" אבל אני התחמקתי באמתלות שונות או שהייתי אומרת לה ישר בפרצוף "ת'שמעי, אין סיכוי שאני אמצע חניה אחר כך, אז עזבי, בואי אלי".לשירי היה טוסטוס, שמסתדר יופי עם מדרכות וחוסר חניות תל אביביים כל כך ומהבחינה הזאת, היא התאימה יופי לבעיית החניה שלי.מצד שני, היו לה גם כמה בעיות אנושיות ביותר. אחת, הייתה חוסר מרץ משווע. מרגע שחזרנו מהאוניברסיטה, שירי נפלה על הספה בדירה שלה כמו בובת סמרטוטים וסירבה לזוז. להקים את שירי מהספה בערב יום רגיל היה כמו להזיז את הר מירון לאזור הנגב. יענו – בלתי אפשרי.חוץ מזה, שירי לא אוהבת חתולים או כמו שהיא אומרת, יש לה אלרגיה אליהם. זה אולי נשמע דבילי וזה אכן כך – עד שיש לך חתול. לי הייתה את מגי, החתולה המשוגעת שלי והיא ושירי, בואו נאמר זאת בעדינות, לא הסתדרו כל כך טוב. שירי הייתה שמה את הקסדה על הספה בסלון, מגי הייתה שם, להוטה לקפוץ עליה ולהשאיר שיערות וריחות בכל מקום. שירי הייתה מתיישבת וגם מגי, על הברכיים שלה, לכל צעקותיה של שירי ותנועות גירוש היסטריות.בקיצור, אותו בוקר מדובר היה הבוקר שאחרי לילה שבליתי עם שירי, בביתה בהדר יוסף. ישבנו, עישנו קצת גראס, ראינו טלוויזיה ואכלנו היטב. עשינו בדיוק מה שאלפי סטודנטיות רווקות אחרות עושות, בערבים משעממים, ברחבי עיר האורות המלוכלכת הזאת, תל אביב.אז קמתי, עם עיניים חצי סגורות לבשתי כפכפים, החלפתי חולצה וירדתי למטה. באותו רגע, במדרגות אל הרחוב, הרגשתי את זה. כאב עצום, לוחץ, התיישב לי בין הרקות. לרגע במהלך הירידה, הרגשתי שאני עומדת ליפול ואחזתי במעקה. הכאב לא הרפה.ניגשתי לאוטו ומבעד לפיח שכיסה אותו, הצלחתי לראות דו"ח חניה שוכב לו מתחת למגב. נכנסתי לאוטו, קיללתי והחניתי במקום מותר, שהתפנה עכשיו מאיזה מכונית של מישהו חרוץ, שהלך לעבודה. את הדו"ח הכנסתי לתא הכפפות יחד עם עוד שמונה - תשעה אחרים, שכבר נחו שם.הכאב היה איום. יצאתי מהאוטו ועליתי בכבדות לדירה. מיגרנה נוראית, חשבתי, בטח יש לי איזה כדור מתאים. ניגשתי לחדר האמבטיה. שם, במגירה חורקת, נח מלאי התרופות שלי שמורכב מגלולות למניעת היריון, אנטיביוטיקה שעבר זמנה, ויטמינים מהמאה שעברה ופלסטרים. בין כל אלה מצאתי קופסת אקמול אחת, שהתחבאה בפינה. איזה מזל, חשבתי, איזה כאב נורא. לקחתי שני כדורים ונשכבתי במיטה. תוך חמש דקות הייתי שוב בעולם החלומות.למחרת חזר הסיפור על עצמו, לא זה עם האוטו אלא הכאב. הרקות שלי כאילו נמתחו בצבתות ברזל והמוח התפוצץ מכאב. מה עושים? הייתה לי כתבה לעשות, משהו חשוב, כזה שלא מוותרים עליו בגלל קצת כאב ראש. לקחתי את האוטו ונסעתי רחוק כדי לראיין מישהו לא חשוב לכתבה החשובה שלי והראש חישב להתפוצץ.בדרך חזרה החלטתי לעשות מעשה. "תני לי את הכדור הכי חזק שיש לך נגד כאב ראש". הרוקחת הסתכלה בי בתימהון ושאלה במבטא פולני "מה קרה ילדה, כואב הראש?". "נורא" עניתי וניסיתי לחייך "ממש כואב לי, נראה לי שזה מיגרנה או משהו".היא נתנה לי אופטלגין ועוד איזה משהו מוזר "זה חדש. זה יעשה לך טוב, ילדה". לקחתי הכל ונסעתי חזרה לדירה כשעל הראש שלי עובד לו איזה מכשיר חשמלי, אכזרי במיוחד. מגי חיכתה לי ליד הדלת, כרגיל עצבנית בטירוף. חשבתי שחיות בטח מרגישות כשכואב לבעלים שלהן אבל מגי נראתה ממש אדישה לכאב שלי.נשכבתי שוב במיטה והתחלתי להעביר בראש את הראיון של הבוקר. הוא היה בסדר, חשבתי, אבל בלי פנינים, צריך יהיה לעבוד על זה ברצינות. מגי האטומה התחילה לילל ולקפוץ לי על הראש. היא בטוח לא מסוגלת להרגיש שכואב לי, אחרת היא לא הייתה עושה לי את זה.למרות ארסנל הכדורים שהיה לי, הכאב לא הרפה. עבר שבוע והכאבים המשיכו בעצמה. "זה סינוסיטיס" אמר דוד שלי, שהוא גם רופא ונתן לי אנטיביוטיקה ושלח אותי לנוח. לקחתי את הכדורים באדיקות והתפללתי לאלוהי האנטיביוטיקה, שיוציא אותי מהמצב הפתטי הזה. במהלך השבוע רכשתי לעצמי עוד כמה סוגים של כדורי פלא שמשככים כאבים ורוקדים טנגו בין לבין, והתחלתי אפילו להתמצא קצת בתחום הנרקוטיקה הקלה. חבל שהלכתי על כתיבה, חשבתי, תחום הרוקחות הצטייר לי פתאום הרבה יותר מעשי.כל בוקר הייתי מרימה את הטלפון ועם הכאב הראש וכוס הקפה הייתי בוכה לאמא. אפשר להתפלא ולומר: מה כבר אמא יכולה לעזור? אבל היא עזרה ולפחות ידעתי שיש מישהו, שיכול להסתכל על המציאות בצורה אובייקטיבית. אני עם כל הכאב הזה, כבר לא יכולתי אפילו לנשום שלא לומר, לחשוב.התחלתי לבקר בחדרי מיון. בחיים קודם לא הייתי בחדר מיון, אפילו בגילי המתקדם, והנה עכשיו הייתי שלוש פעמים בשבוע. בדקו לי את העיניים, את האוזניים ואת כל הגוף. שתיתי המון קפה של בתי חולים ואכלתי כמה וופלות מהמכונה של עלית, אבל מבחינת הרפואה הציבורית הייתי "בריאה כשור".בשיחת הבוקר הכואבת עם אמא, היא בישרה לי על המהלך הבא. "עוד יומיים, שתיים עשרה בלילה, עושים לך סי. טי. "מה סי. טי. ?" שאלתי "יש לי כתבה לעשות, זה סתם שטויות. כאב ראש קטן, בסך הכל" אבל הדוד התעקש ואני כבר רציתי לגמור עם כל העניין הזה ולחזור לחיים שלי, אז אמרתי כן.יומיים אחר כך, ישבתי עם שירי ודנה על ג'וינט בדירה והרצנו בדיחות שחורות. סיפרתי להן על הכאבים וכמה בא לי שיגידו כבר מה יש לי והכאב ייגמר. "זה סיוט" אמרתי להן "אני חייבת לגמור עם זה" ושירי לקחה עוד שאיפה ירוקה והבטיחה לי, שהכל שטויות ונצחק על הכל אחר כך.לא היו שם הרבה אנשים, באמצע הלילה. היו רק השומרים המנומנמים, פקידה עייפה אחת ואנחנו. אמרתי לכולם להתראות ונכנסתי לחדר הבדיקות. אמא שלי ביקשה בצד מהבודק שיודיע לה אם יש משהו, כי הם טסים לחו"ל על הבוקר וכדאי שהם ידעו. אחר כך נסגרו הדלתות, השכיבו אותי על מיטה צרה והכניסו את הגוף שלי למנהרה ארוכה וחשוכה.כשהוציאו אותי משם, אחרי עשרים דקות, ידעתי שמשהו לא בסדר. הבודקים עם החלוקים הלבנים הסתכלו עלי קצת מוזר והציעו לי עזרה לרדת מהמכונה. אמא שלי הופיעה פתאום והסתגרה בחדר עם אחד החלוקים ושירי ודנה נראו מאד מבולבלות.נסענו לחדר מיון. לי זה נראה מיותר לנסוע בשתיים לפנות בוקר לבית חולים, אבל ההורים שלי התעקשו ופתאום זה נראה לי די רציני. "יש לך משהו בראש, הרופאים צריכים לראות את זה עכשיו" אמרה אמא שלי. "אבל למה עכשיו? לפני הטיסה שלכם ובאמצע הלילה, זה מיותר" אמרתי. אמא שלי חייכה חיוך עצוב ואמרה "נראה לך שאני יכולה לטוס עכשיו?"בחדר המיון פגשנו את דוקטור מרגלית, מתמחה בנוירולוגיה, שהאחיות העירו מהשינה כדי לראות אותי. "ממש חתיך" לחשתי לשירי והיא הנהנה לאישור. התיישבנו כולנו מסביב לשולחן ודוקטור מרגלית הסביר שיש לי גידול במוח ואני צריכה להתחיל לקחת תרופות. אני, מה שעניין אותי באותו רגע היה שהתרופות האלה הכילו הורמונים והורמונים גורמים להשמנה ומה יהיה עם הגזרה. "אז תגיד דוקטור, זה משמין?" שאלתי והוא הסתכל עלי בתדהמה, כמו תמה על מה היא חושבת בדיוק כשמספרים לה, שיש לה סרטן
