"להחליט ללמוד באוניברסיטה זאת יציאה למלחמה על נפשך" טוען חן בן - דן, סטודנט לתקשורת ב "מכללה למנהל". הגדרה זו הייתה נשמעת מפי כל סטודנט מן המניין, מוגזמת מעט, אבל חן אינו סטודנט רגיל. יש לו בעיית לקוי למידה חמורה, שנקראת גם דיסלקציה. "צריך להיות עקשן מאד כדי להצליח בתור דיסלקט בלימודים אקדמאים" אומר חן "כשאתה מגיע ללימודים ומצהיר שיש לך ליקוי למידה, אתה מקבל קיר של לא. מכאן צריך להתחיל להלחם ודיסלקטים רבים פשוט הרימו ידיים וויתרו מראש".ההערכה המקובלת היום היא שלפחות עשרה אחוזים מן האוכלוסייה הצעירה בישראל סובלים מרמה כזו או אחרת של לקוי למידה, כלומר כ 150 אלף נערים ונערות. דיסלקציה, או לקות למידה, מוגדרות כקושי ברכישת מיומנויות למידה בסיסיות על רקע של שיבושים בתפקודי המוח. התסמינים הנובעים מהדיסלקציה רבים ומגוונים: ליקויים בתפיסת הקריאה, הכתיבה והחשבון, קשיים בריכוז ובזיכרון, קשיים בהתמצאות במרחב ועוד. המגוון הרב של לקויות הלמידה, והעובדה שקל לטעות ולהחליף אותן בחוסר מוטיבציה ועצלנות, גורמות לקשיים רבים באבחון הלקויות, ובעגמת נפש מתמשכת לדיסלקט ומשפחתו.כיום, יותר מבעבר, הולכת וגוברת המודעות לנושא ליקויי הלמידה וצורות האבחון והטיפול בהם. משרד החינוך כבר הכיר ונתן לגיטימציה לאבחון תלמידים כלקויי למידה והם מקבלים התאמות מיוחדות במבחנים בהתאם לקשיים מהם הם סובלים - תוספת זמן במבחנים, שכתוב בחינות ובחינות בעל פה. גם למרכז הארצי לבחינות והערכה, שעורך את הבחינה הפסיכומטרית, יש כבר מדור לבחינות מותאמות שעורך פעמיים בשנה בחנינות מיוחדות לאנשים בעלי ליקויי למידה. המקומות, בהם מתנהלים המאבקים העיקריים של אנשים המוגדרים כדיסלקטים, הם המוסדות ללימודים אקדמאים.לאור התעוררות המודעות בתחום, נזהר היום משרד החינוך לאשר הקלות ללקויי למידה מחשש לניצול יתר של ההטבות המגיעות לדיסלקט. חששות אלו גרמו להקפדה יתרה באבחון הדיסלקטים וקמצנות בנתינת הקלות במהלך הלימודים. ההקפדה גורמת עגמת נפש ותסכול רב לאלפי דיסלקטים שנאבקים יום יום על הזכות המפוקפקת להיות מוגדרים כבעלי לקות.פרופ' מלכה מרגלית, שעמדה בראש הועדה לבחינת מיצוי יכולתם של תלמידים עם לקויות למידה ושמסקנותיה הוגשו ביוני השנה למשרד החינוך, מסבירה שלועדה יש חשש מהפיכת הקלותיהם של הדיסלקטים ליתרונם על פני סטודנטים רגילים ולכן על דיסלקטים לעבור תהליכי אבחון ובדיקה קפדניים לפני מתן האישורים וההקלות. "סטודנטים בפקולטות יוקרתיות ותחרותיות יכולים להרגיש שההקלות שמקבלים הדיסלקטים גורמות ליתרון שלהם על פני כל האחרים" אומרת פרופ' מרגלית. "הועדה המליצה למשרד החינוך לבדוק בקפדנות את הקריטריונים לאבחון ונתינת התאמות לדיסלקטים".בנוסף, החליט משרד החינוך לפני כשנה לאפשר רק לפסיכולוגים קליניים לאבחן דיסלקציה, בניגוד לשנים הקודמות בהן אבחונים דידקטיים, שנעשים על ידי אנשי חינוך, היו קבילים לקביעת לקויי הלמידה. החלטה זו גורמת לכך שסטודנטים דיסלקטים צריכים להיות מאובחנים גם ב"ניצן" - אגודה לקידום ילדים לקויי למידה, שמאבחנת באופן דידקטי, וגם על ידי פסיכולוג קליני מטעם המוסד להשכלה גבוהה אליו הם שואפים להתקבל. שני האבחונים, שנותנים המלצות להתאמות והקלות אינם תמיד זהים. "אובחנתי ב"ניצן" וקבלתי תוספת של עשרים אחוז זמן על כל שעת מבחן. " מספרת סטודנטית דיסלקטית מה "מכללה למנהל" שאינה מעונינת לפרסם את שמה. "הגעתי למכללה ונדרשתי לגשת ל"אופק" - מכון אבחון פרטי שעובד עם המכללה. לאחר שיחה של רבע שעה עם הפסיכולוגית של "אופק", היא קבעה שמגיע לי רק עשרה אחוז תוספת ולא יותר. מטרת תוספת הזמן היא הורדת לחץ, אז מה הטעם להלחיץ אותי עוד יותר? זאת, בנוסף לכסף ששילמתי לאבחון הנוסף, שרק קלקל".גם דניאלה, סטודנטית בשנה ב' לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטת ת"א, מספרת שלאור החשדנות הרבה של האוניברסיטה, הבקשה להקלות המגיעות לה לאור אבחונה כדיסלקטית הפכה למלחמה קשה: "יש לי ליקוי למידה של צורות ותבניות. הבעיות הן שגיאות כתיב רבות, דילוג על מילים במהלך קריאה ובעיות זיכרון. למרות שאובחנתי ב"ניצן" כדיסלקטית הייתי צריכה להוכיח לאוניברסיטה שיש לי ליקוי למידה, ע"י אבחון נוסף במחלקה הפסיכולוגית של האוניברסיטה. אבחון זה הוא עגמת נפש לדיסלקטים - בזבוז כסף על אבחונים, והרגשה שחושבים שאני מנסה לרמות את המערכת". דניאלה, ג'ינג'ית אדמונית, מאדימה עוד יותר כאשר היא מדברת על הכאב והקשיים. "זה שלא רואים את הנכות שלי, לא אומר שהיא לא קיימת. אני לא יושבת על כיסא גלגלים, אבל קשה לי יותר מכולם ללמוד. אני לא מנסה לרמות אף אחד, רק רוצה לקבל הקלות שיעזרו לי להתמודד. גם עם הקלות, קשה לי מספיק".עמותת "לשם" לעזרה לסטודנטים דיסלקטים הוקמה כדי לנסות ולענות על הבעיות שמתארים דניאלה וחבריה בהתמודדות היום יומית עם לימודים אקדמאים. העמותה הקימה מכינה ללימודים קדם אקדמאים במכללת תל - חי, ומרכזים נוספים לעזרה לדיסלקטים באוניברסיטאות ובמכללות השונות. "אנחנו מקנים מיומנויות להתמודדות עם ריבוי החומר הכתוב והכוון מקצועי במכינה בת תשעה שבועות. זוהי השנה השלישית בה מתקיימת המכינה והתוצאות הפתיעו אפילו את חברי העמותה " אומרת יעל מלצר, מנהלת המרכז בתל - חי. "בנוסף לכלים לימודיים אנחנו נותנים גם תמיכה רגשית ועבודה להתמודדות עם כישלונות. עד שאדם מאובחן כדיסלקט, הוא חי את חייו בהרגשה שהוא לא חכם מספיק כדי להצליח. במכינה אנחנו משתדלים לסלק את המחשבות האלה. הרי הדיסלקטים הם כמו כולם, רק עם בעיה מסוימת, שמונעת מהם להתקדם".בעזרת עמותת "לשם" גם ב"מכללה למנהל" תשתנה בקרוב הגישה לגבי סטודנטים דיסלקטים. חן בן - דן, דיסלקט, שאחראי על טיפול בדיסלקטים באגודת הסטודנטים של המכללה, טוען שמשנת לימודים זו, נושא ליקויי הלמידה, שהוזנח עד עתה, מקבל תפנית חדה. "הפרויקט החדש שלנו בתחום הדיסלקציה יעזור לסטודנטים כמוני, ויחסוך התמודדות לבד מול המערכת. אישור האבחון במכון "אופק" הוזל, דיסלקטים יקבלו בעתיד מחשבים לשיעורים ולבחינות ועוד הקלות. זהו שינוי טוטלי גם בשבילי מאחר ואני הייתי צריך להתמודד עם מכללה שלא הכירה ולא הבינה מהן לקויות למידה. היום המכללה למנהל מודעת הרבה יותר" אומר חן.בעיות הסטודנטים הדיסלקטים לא מתמצות רק בקשיים של אדם עם נכות מול מערכת בירוקרטית. הדיסלקטים מאובחנים במקרים רבים בשלבים מאוחרים של לימודיהם, לעתים רק עם הגיעם ללימודים אקדמאים. עד האבחון נמצאים רבים מהם בתסכול עמוק. "תמיד היה לי פער אדיר בין ההתבטאות בעל פה להתבטאות בכתב" מספרת פיה בוכוולד, סטודנטית לתקשורת ב"מכללה למנהל". "כשהייתי בכיתה ט' קיבלתי חזרה מבחן בספרות שעליו כתב המורה: "לא מתחילים מבחן בספרות בשגיאת כתיב, נכשלת". המורה אפילו לא קרא את המבחן ובטח שלא היה מודע לבעיית לקויי הלמידה. אני אובחנתי כדיסלקטית רק בתיכון, והייתי מאד מתוסכלת עד לאבחון, הייתי לומדת ונכשלת, לא הצלחתי להתמודד עם החומר". גם אחרי שקיבלה פיה אבחון מ"ניצן" שקובע כי היא דיסלקטית לא נגמרו הבעיות. "עד היום אני עדיין מהדקת לכל מבחן את טופס האבחון, כדי שהמורים יבינו את הבעיה. זה לא קל להיות אדם בוגר עם שגיאות כתיב של ילד קטן. אנשים רבים לא מודעים לבעיה ושופטים אותי כאדם לפי השגיאות".בניגוד לדיסלקטים שכבר לומדים באקדמיות, ישנם דיסלקטים רבים שאינם מצליחים כלל להגיע למוסדות להשכלה גבוהה. ד"ר וינקלר, פסיכולוג חינוכי המתמחה בטיפול בדיסלקציה שהיה אחד מהוגי רעיון "ועדת מרגלית", וד"ר אורן לם, איש חינוך מאוניברסיטת חיפה, הקימו את המכינה הקדם אקדמאית הפרטית הראשונה בארץ ללקויי למידה. הם טוענים שמכינה כזאת היא הסיכוי האחרון לדיסלקטים רבים להגיע ללימודים גבוהים. "יש תהליך של סלקציה טבעית" אומר ד"ר וינקלר "ההתמודדות עם הלימודים כל כך קשה שרבים מלקויי הלמידה נושרים עוד בתיכון. מעטים מצליחים להבחן במבחן הפסיכומטרי וחלק מזערי מגיע לאוניברסיטאות. אני נותן לאנשים, שויתרו על תעודת בגרות או בעלי בגרות חלקית, סיכוי נוסף ללמוד איך ללמוד, לדעת שיש מוצא, ובעצם לשנות את עתידם".גם ד"ר וינקלר, מתריע על חוסר המודעות בישראל לבעיית הדיסלקציה "בישראל, לעומת ארה"ב, לא קיים חוק ללקויי למידה. המודעות פחותה, אין תקציבים לטיפול ואבחון, וקשה לדיסלקט להתמודד עם לימודים מכל סוג. המחקרים בנושא נמצאים בראשיתם ובנתיים מסתובבים בארץ אלפי ילדים שלא מבינים למה הם לא מצליחים לעבור מבחן בחשבון".נטלי בן דוד, סטודנטית מצטיינת למלונאות באוניברסיטת "קורנל" היוקרתית בניו יורק, מצדיקה בסיפורה את טענותיו של ד"ר וינקלר: "העזרה באוניברסיטה שינתה את חיי. למדתי עד סוף התיכון בישראל והיה לי קשה להתמודד, נכשלתי בכל מבחן ולא הייתה מודעות לבעיה. כאן אנחנו מקבלים תוספת של 50% זמן לכל מבחן, מכונות שמקריאות בקול מתוך הספרים, האוניברסיטה משלמת לסטודנטים שיכתבו בשבילנו בהרצאות, הרצאות מוקלטות בווידאו וניתן לצפות בהן ועוד המון הקלות שלא יכולתי לצפות להן בישראל. ההכרה בי כדיסלקטית לא מסמנת אותי כשונה, רק כמישהי שזקוקה להקלות מסוימות שניתנות ברוחב לב ואהבה".רוחב לב ואהבה חייבים להגיע יד ביד עם רוחב הכיס. חוק לקויי למידה שקיים בארה"ב מאפשר הקצאת משאבים לטובת לקויי הלמידה ומאפשר לאוניברסיטאות לתת יד לעזרה. בארץ המצב שונה. ועדת מרגלית, שנתמכה על יד ח"כ בני בגין ואישים נוספים בכנסת, הגישה המלצות רבות ומגוונות למשרד החינוך: התמחות אנשי חינוך ופסיכולוגים בתחום לקויי הלמידה, בדיקה מקיפה של שכיחות המקרים בארץ, הקמת מרכזי מעקב אזוריים, אבחונים בגיל מוקדם למניעת הצטברות כשלון ועוד. המלצות הועדה, שפורסמו ביוני השנה ומצביעות על שינוי דרסטי ומהיר שצריך להיעשות בנושא לקויי למידה, עדיין לא מומשו. מטרת העוסקים בטיפול ומחקר בלקויי הלמידה היא חקיקת חוק בנושא, שיאפשר הקצאת משאבים למחקר ותמיכה, והעלאת הנושא לסדר היום הציבורי. עד אז ילחמו חן, דניאלה, פיה, ושאר הסטודנטים הדיסלקטים, כל יום מחדש, בקרב על ההשכלה הגבוהה.​

יש כמה רגעים כאלה בחיים, בהם האדם מוצא את עצמו חרמן בעל כורחו או לפחות מתרגש קצת. פשוט, הסיטואציה ממש מכריחה את ההורמונים לפעול ואת המוח, לשדר גלים קצרים לעצבים הנכונים. למה אני מתכוונת, זה פשוט: דמיינו מוסיקה, אורות צבעוניים ומליון נשים על עקבים, לבושות קטן – מה עוד אפשר להרגיש? דמיינו מדורה, תופים ברקע, עשן מתוק מסתלסל מסיגריות מגולגלות היטב, שערות ארוכות משתלבות היטב עם שרוואל וקטורת, ומיד תתקבל אותה תחושת התרגשות מתוקה, מלווה משב רוח קל אך רענן של עוררות מינית.יש עוד מספיק מצבים כאלה, שגורמים לאינסטינקטים (בעיקר של הרווקים שבינינו), להתחיל לפעול. נראה לי, שרגעים כאלה יכולים להפיל בפח, גם את החזק שבגברים וגם את בעלת העקרונות המוצקים ביותר. רק המחשבה על סצינה של לילה על חוף הים, כשיוצאים מהבית בלי לחשוב על בגדי ים או מגבות, גורמת לי להתחיל להזיע.בעצם, יש עוד הרבה דברים שגורמים לי להזיע. שיחה מדליקה עם בחור צלול, לשם שינוי, ארוחת ערב במסעדה מעונבת, כשבעלי הפוזה מסתכלים בערגה על החברים בשולחן שלי שקרועים מצחוק ומעלים מיובשים, בחורה שעושה לי עיניים, שכטה אחת יותר מידיי, לשמוע טראנס מתחת לעצים, לצפות בזוג נכנס לטירוף בתחנת אוטובוס מפויחת. אני סנטימנטלית, אולי, אבל דברים כאלה פשוט מגניבים אותי, כל פעם מחדש.בכל פעם שאני נתקלת ברגע כזה, אני משתדלת לקחת אותו עד הסוף. אולי זה מה שהופך אותי לחתולת מין, אבל אני חושבת שזה פשוט עושה ממני בן אדם. אם יש כאן פואנטה בכלל, אז אלו השורות בהן אפשר למצוא אותה. לא לפחד "להתחבר", לא לפחד לגעת, למשש, למצוץ, לטעום, ללטף, להגיב, לתת, לקבל, ובמיוחד… גברים מחושבים ורציונליים שכמותכם - להרגיש.מתחת למעטה הקשיח של כל גבר, שסוגר את הרוכסן במכנסיים עוד לפני שהוא גומר, מסתתרת, כמובן, אימא. זאת קלישאה ידועה, אבל אם ניתן לה ניתוח בעל ניחוח נשי נקבל את העובדה הפשטנית, שמותר להרגיש משהו לאימא, זה לא עולה כסף וגם לא משאיר שום ציצי מיותר, יותר מידיי זמן במיטה. כי אימא, זה להתחבר לרגש בלי להיות צריך לתת. זאת, מאחר והאימא של הגבר חושבת, שהוא הכי מיוחד בעולם, הכי יפה והכי חכם, גם אם הוא אידיוט, מניאק ומכוער ביותר. לעומת זאת, לא בטוח שהבחורה של הגבר, חושבת כך וזה, תסכימו איתי, מסוכן לכל אגו גברי באשר הוא.לכן, נשים ובחורות יקרות, מעדיף הגבר שלכן להכניס אתכן למיטה ולהמשיך לאהוב את אימא. כמה שלא תתאמצו להסביר לו, שאימא טועה, מיושנת, ניג'סית וכו', כך הגבר ימשיך להיות מחובר קומפלט ולא להיות מודע לחלוטין, לפלרטוט המטורף שלו, עם זאת שנתנה לו חיים. גם גבר שאוהב את אימא יכול לתת קצת קומפלימנטים לבת הזוג, אבל בדרך כלל, הוא יעדיף לדחות כמה שאפשר את הבעת הרגש ויצירת הרומנטיקה, כל עוד הוא מקבל את זה ביום שישי, בארוחת הערב המשפחתית.איך כל זה מתקשר לרגעים המופלאים, שהזכרתי קודם? זה ברור, וכאן אני פותרת דילמה קיומית ממש. לא הרגשתן פעם, שבחיר לבכן לא ממש הבין את הכמיהה שלכן לסדרות טלוויזיה מופלאות כמו "שולחן לחמישה", שבה הגברים "מדברים על זה" או את אהדתכן הבלתי מעורערת לחתול מתוק? לא נעלבתם פעם, כשהבחור ממש השתוקק למשש לכם את הציצי, אבל התבאס להחזיק ידיים ברחוב? התשובה לשאלה, למה הם לא יכולים לעשות את זה בשבילך? היא פשוטה ומסתכמת במילה אחת קטנה – אימא.פתרונות קלים, איין. להתנגד לאמו של הגבר, זה יותר גרוע מלהחביא לו את קופסת המרלבורו שלו, ו"לדבר על זה", כלומר לציין בפניו ש"אתה לא רגיש מספיק"/ "לא נותן לי את מה שאני צריכה" וכו' וכו' זאת אסטרטגיה, שנדונה מראש לכישלון. אז מה עושים? או שעושים ביד ומחכים לאביר סנטימנטלי על רולרבליידס, שיגיע מכיוון שינקין ויתאהב בכן ממבט ראשון (מניסיון, זה לא קורה) או שמתחילים לעבוד על זה.לאט, לאט, בזהירות, צריך ללמד את הגבר הדביל, מה זה להתרגש. זה לוקח זמן, מאמץ ויכולת משחק בלתי מוגבלת, אבל לפעמים זה עובד באמת. החברה היועצת שלי, למשל, טוענת שאפשר לבצע טרנספורמציה בכל גבר, שקיים עלי אדמות. אסור לעשות טעות, כל צעד לא מתוכנן הוא משגה חמור, שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון.על מה היא מדברת? במקרה שמזדמן בפני אתגר חדש, רב תלתלים ומרתק אינטלקטואלית, היועצת מתכננת עבורי תוכנית פעולה ללכידתו, בצורה חלקה וללא מכשולים וחומות רגשיות. הרי לכן, נשים במצוקה, טיפים ראשוניים מאת היועצת רבת המעללים שלי.קודם כל, ראש וראשון לכל טיפ, טוענת היועצת, להיות קול. אם לתרגם את שפת היועצת למונחים מעשיים יותר, אסור להתלהב, צריך להביע רגשות בצורה קמצנית ביותר, במפגשים הראשונים עם העלם.עצה שנייה, חשובה לא פחות, כך תמהה היועצת, למה לפזר יותר מידע ממה שצריך? אם הבחור מראה סימנים למחלת "חוסר רגש", תפגיני גם את עמימות מסוימת לגבי כל הקשור בעברך, עתידך ובכלל מה את חושבת על היקום. "חוסר הידיעה עושה נפלאות לכל גבר", מזכירה היועצת משפט ידוע שלה, "ככל שתתלהבי פחות, הוא ירצה יותר. ככל שהוא ירצה יותר, הוא יתנהג בצורה יותר, בו נאמר, "נשית" ולפיכך, הגיונית"."ניסיונות לגרום לו לחשוב שיש עוד מחזרים במשחק, יתקבלו תמיד בברכה" ממשיכה היועצת, ולא שוכחת לציין, שיש גם דרכים לעשות זאת, בצורה הטובה ביותר. "קחי לך ידיד קרוב, אם אפשר חובב בני מינו, והתלטפי אתו בערגה מול עיניי הבחור, אם אפשר נשיקה בלחי. גבר מעוניין – יצא לקרב על לבך וגופך. גבר שלא – אידיוט".ולסיום, הבהרה. היועצת מתנגדת, כמובן, למשחקי כוחות ביחסים אינטימיים וכך גם מיצי, המארחת במדור זה. אך לעתים, בנות יקרות, אין ברירה אלא לקבל את העובדה, שזה מה שיש ובעצם, הכל משחק אחד גדול. המבט הראשוני, העיניים שנפגשות, החיזור, המגע הראשון, המהסס, הבוקר שאחרי – כל אלה הם מרכיבים של המשחק בין המינים ולצערנו ולצערן של נשים רבות וגם כמה גברים קדושים, מי שלא יודע את הכללים, בדרך כלל מפסיד. לכן, ובזה אסיים את המונולוג המטיף שלי, אני יוצאת בקריאה לגברי העולם הזה, להתרגש קצת יותר, אם אפשר, ולנשים היקרות והטהורות, אני מאחלת משחקונים מוצלחים וניצחונות בטוחים. צ'או ומייאו.​

אישה לבנה עירומה, עומדת פרושת ידיים, כשמסביבה יושבים ליד שולחן, שניים עשר גברים שחורים. "הסעודה העירומה של יו מאמא" הוא שם התמונה שצילם רנה קוקס ושעוררה גלי זעם בקרב השמרנים בארה"ב. השערורייה החדשה של מוזיאון ברוקלין היא החלק מתערוכה חדשה, שנפתחה החודש במוזיאון, בשם "מחויבים לדימוי, צילומים שחורים בני זמנינו".זאת אינה הפעם הראשונה שמוזיאון ברוקלין מעורר סנסציות, זאת גם לא הפעם הראשונה, שאמנות גורמת לאנשים לצאת לרחובות עם שלטים ולצרוח. לאורך ההיסטוריה אפשר לראות דוגמאות רבות ליצירות אמנות, שעשו משהו, שעוררו מחאות ונתנו בעיטה לקרביים העדינים של אנשי ה"פוליטיקלי קורקט".וולטר בנימין, סוציולוג ידוע, טען שזה בעצם תפקידה של האמנות בחברה. לדעתו, האמנות צריכה להוות המבקרת של החברה האנושית, לנשוך ולצעוק על כל מה שמנסה הממסד להסתיר מהאדם הפשוט. לא מדובר כאן על אמנות פופולרית, את זה משאיר בנימין לאחרים. הוא מדבר על אמנות האנטי – ממסדית, החתרנית, שמגיעה מתחת לפני השטח ונותנת סטירה לאנשי הממסד הנפוחים.הכל טוב ויפה. יש ממסד, יש יצירות אמנות צועקות ויש את רעידת האדמה שמגיעה בעקבות פרסום שערורייתי של תערוכה לא קונונציונלית. זה נראה כמו מעגל סימטרי של פעילות תרבותית פורה ומצוינת. האמנות, מזווית זו, נראית כמו מוסד פתוח, מעורב בקהילה וביקורתי, שנמצא עמוק בתוך החברה האנושית.אבל כל זה נמצא רק בתיאוריה, בחלומות הורודים מידיי של מדעני חברה קשישים ומעונבים. בתכל'ס, האמנים עצמם אינם מתעסקים כלל במה שקורה מסביב, בחיים ה"אמיתיים". כמה פעמים שמעתם שאמנים יצאו החוצה, ממגדל השן, להפגין ברחובות? כמה פעמים נרתמו אמנים לעזרת נזקקים או למען מטרות סוציאליות אחרות? אפשר לספור אותן על כף יד אחת.האמנים נמצאים, בדרך כלל, במגדל השן שלהם, נעולים היטב. יש להם מסיבות בשלהם, בתי קפה "בוהמיים" וירחוני אמנות גבוהי אף, שהכניסה אליהם לאדם הפשוט, סגורה ומסוגרת.אנחנו, האנשים הקטנים, יכולים לצפות בהם מבעד לקירות זכוכית אילמת, במוסדות לחולי רוח אמנותיים (ראה ערך, גלריות, מוזיאונים, אולמות אוניברסיטה אפלים וערבי אמנות ביתיים בכרכים הגדולים ובערי האורות).כולם יודעים איפה הם נמצאים. הם נותנים לנו, הקטנים, לדעת מה הם אכלו, איפה בילו ומתי נכנסו למקלחת. לפעמים הם משחררים איזה משפט או הצהרה גורפת, דרך מתווכים יהירים כמותם (עיתונאים בעיקר), על דעתם לגבי משמעות היקום או המצב בשטחים. בדרך כלל, הם עושים זאת כדי להרוויח עוד קצת פרסום, זה הכל.אמנים ידועים תמיד, בכל המיתולוגיות באשר הן, כאנשים גבוהי אף וצרי לב. הם צריכים "ליצור" לכן, על תטרידו אותם, שמרו מרחק ועדיף שלא תתקלו בהם בסמטה חשוכה, כשיש להם מחשבות אמנותיות בראש. כשיש להם מוזה, עדיף שתשמרו על פרופיל נמוך.מבחינת האמן הממוצע, צריך לתת ליצירות לדבר. האמן מביע את רגשותיו אך ורק דרך האמנות שלו, את כל ה"בשר" הוא משאיר לאחרים. בדרך כלל הוא יעדיף, שאזובי הקיר ילכלכו ידיים והוא, ארז לבנון ממוצע, יסתכל על הכל ממרומי צמרתו ויגיד: אמרתי לכם.כל זה, כמובן, לא נוגע לכל אמן באשר הוא. הכרתי מספיק אמנים שירדו להתפלש בבוץ כשהיה צריך ומרטו את שיערות ראשם, אם המצב חייב זאת. באופן כללי, בלי להתעסק עם היוצאים מן הכלל וטובי הלב המעטים, לאמנים אין בעיה להתחבא מאחורי מסך האגדה, שיוצר צל כבד על האמנים כבני אדם מן המניין. אמירה אמנותית או לא, את החפירות יעשו אנשים אחרים, פחות מפורסמים והרבה הרבה פחות יהירים מן האמן הממוצע והעדין.רנה קוקס, האמן מצילום "הסעודה האחרונה" שהזכרתי בפתיחה, רצה, כנראה, להגיד איזה משהו קשה על החברה האמריקאית ויחסה לאדם השחור. הוא ארגן סט צילומים, בחר מודלים ובדק את כמות האור הדרושה לצילום. הוא לחץ על הכפתור, פיתח את התמונות ושלח לסוכן שלו את התוצרת האמנותית. הוא עבד קשה כדי להוציא איזו סיסמא שחוקה אחת על ממסד נוצרי, רדום וגזעני. את כל שאר העבודה ובמיוחד העבודה המלוכלכת, מישהו אחר יאלץ לעשות.​

 מדונהחוץ משמה המשיחי ותקליט אחד עם קונוטציות דתיות ("כמו תפילה"), מדונה היא גם המשיחה של כל טרנד אופנתי חדש. היא פשוט מנחשת באיזה חוש שישי מופלא את ה"דבר הבא" והנה כל הנשים לובשות חזיה מחודדת או מתנהגות כמו בתולות חסודות בעודן לבושות באיזה משהו קטן במיוחד.בתקליט האחרון שלה מדונה קלטה במהירות את השילוב בין שירה ווקאלית ומוסיקה אלקטרונית, התחברה עם המפיק וויליאם אורביט שיוצר קטעי מוסיקה אלקטרוניים והוציאה דיסק שזכה לביקורות מעולות ופתח פתח לזמרות נוספות לשלב צלילי מחשב ביצירות שלהן.היא לא רק מנחשת את הדבר הבא, היא עצמה יוצרת את האופנה החדשה. עובדה זו הופכת אותה ממגדת עתידות מצטיינת למשיחה ממש. היא מעיזה, היא פרובוקטיבית והיא מסוגלת להכל. מדונה תוציא ספר סקס פרובוקטיבי, מדונה תנהיג אופנה חדשה של תכשיטי זהב על השיניים דווקא ומדונה תיכנס בפומבי למיטה עם נשים והומואים ותהפוך את זה לדבר הכי לגיטימי בעולם.האלמנט המופלא הנוסף אצל מדונה הוא אורך החיים של הפרסום שלה. היא שם כבר שני עשורים, משנה לנו סידרי עולם ודופקת הופעות שערוריות ואין רגע משעמם. עם מדונה כמשיחה לא צריך לדאוג, היא כבר תמציא לנו איזה משהו חדש ללבוש, לשמוע או לדבר עליו ותעשה את זה בצורה הכי מקצועית שאפשר. הנסיכה דיאנההנסיכה דיאנה היא לא משיחה במובן המקובל של המילה אבל היא נתנה תקווה ומשמעות למיליוני אנשים ברחבי העולם. מותה הטראגי והסמלי כל כך הפך אותה מדמות שאהובה על התקשורת בבריטניה לקורבן של החטטנות האנושית וסמל הסבל והכאב.אם בתחילת דרכה הייתה דיאנה "הדיירת הבלונדינית מארמון באקינגהם שיודעת להתלבש" בסופה היא הפכה לגיבורה טראגית שסיפור חייה הוא דוגמא וסמל לאנשים ובעיקר לנשים רבות. דיאנה הפכה לפטרונית הנשים הנבגדות, האנורקטיות, האמהות והסובלות. שלא לדבר על תפקידיה הרבים כפטרונית של אגודות רבות לעזרה לנזקקים, נפגעי מוקשים ועוד קבוצות רבות שביקשו וקיבלו את תמיכתה וחסותה. דאליי לאמההפירוש של השם דאליי לאמה בסנסקריט הוא אוקיינוס של חוכמה ואכן הדאליי לאמה נחשב לראש החכמים ולנזיר הראשי בטיבט. בנוסף להיותו מנהיג רוחני ומלך קדוש בטיבט, הדאליי לאמה נחשב גם בעולם המערבי לסמל של שלום, חכמה ושלווה.את תפקידו קיבל הנזיר בירושה, אחרי שלפי האמונה נשמתו של הקדוש שלפניו התגלגלה אליו. הדאליי לאמה הנוכחי נכנס לתפקידו הרשמי בהיותו בן ארבע בלבד. הוא אוהב במיוחד מכוניות עתיקות ואוסף אותן באדיקות.בשנת 1949 כבשה סין את טיבט והתגלעו מחלוקות בין צבא השחרור הטיבטי לבין הדאליי לאמה שדוגל בעקרונות של אמת ואי שימוש באלימות. הדאליי לאמה שנחשב כמייצג עקרונות אלה בעולם כולו נקלע למשבר מול עמו ולכן, עזב לתקופה מסוימת את טיבט ומצא מקלט בהודו.בשנת 1989 קיבל את פרס נובל לשלום ובנאום קבלת הפרס אמר "אני סתם נזיר בודהיסטי, לא פחות ולא יותר". וולט דיסניאפשר לטעון שדיסני הוא פשוט גאון פיננסי, זה הכל. אבל אין לשכוח את הגאונות של האיש הזה שעדיין משמחת מיליוני ילדים ברחבי העולם. הוא היה אנימטור מתחיל שמכר ציורים בתמורה לתספורות כאשר החל להתפרסם, אבל הסיפור האמיתי של דיסני מתחיל בנסיעה תמימה ברכבת ללוס אנג'לס עם אישתו לילי. במהלך אותה נסיעה גורלית עלתה בראשו של דיסני הדמות ששינתה את חייו. באותה נסיעה הוא המציא את מורטימר, עכבר קטן שהפך בהמשך הדרך למיקי מאוס, הדמות המצוירת הידועה בעולם. ב – 1928 הוא הפיק את הסרט הראשון באורך מלא "ספינת הקיטור ווילי" בהשתתפותו של העכבר.דיסני הקים שני פארקי שעשועים ענקיים לילדים, הפיק עשרות סרטים באורך מלא ועוד מאות סרטים קצרים וסדרות מצוירות והדמויות שלו מפרנסות מיליוני מוצרי צריכה לילדים.דיסני הנחה במשך עשרים ותשע שנים תוכנית טלוויזיה אמריקאית שנקראה "עולמו המופלא של דיסני" אבל הוא נחשב למשיח הילדים בזכות הרעיונות המופלאים שלו והעובדה שהחייה עבור מיליונים את אגדות הילדים היפות ביותר וצבע אותן בצבעי טכניקולור. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית (65) אבל הסרטים שלו וכל פועלו של האיש המדהים הזה עדיין ממשיכים לחדור ללב של מיליוני אנשים ברחבי העולם. מרטין לותר קינגנחשב ללוחם חופש ולאבי זכויות האזרח, בזכות מאבקו הבלתי פוסק למען זכויות אזרח שוות לשחורים בארה"ב ולמיעוטים בכלל. מאבקו התחיל בשנת 1955 כאשר ארגן שביתה, שנמשכה 382 ימים, בכל חברות האוטובוסים במונטגומרי. הדי השביתה הגיעו לכל קצווי ארה"ב ויצרו גל של שביתות והפגנות שהעלה לראשונה למודעות את מצבם הנחות והעצוב של שחורי העור בכל רחבי המדינה.לותר קינג היה הראשון שהעז למחות בקול רם על נחיתותם של שחורי העור, על החוקים הגזענים וההשפלות להן זכו חצי מאזרחי ארה"ב במשך מאות בשנים. הוא היה זה שהעלה נושאים אלה לתודעה ציבורית וקבע עובדות בשטח.קינג היה אדם כריזמטי וסוחף שהצליח למשוך אחריו אלפי אנשים רק בזכות יכולתו הרטורית. בלתי נשכח הוא נאומו "יש לי חלום" שעדיין מצוטט ומשמש דוגמא לאיך כותבים נאום מנצח. כבר בהיותו בן 35 קיבל לותר קינג את פרס נובל לשלום ובשנת 1968 נרצח על ידי מתנקש בעודו נשען על מרפסת.​

מאז ומעולם נזקקו בני האדם להאמין. משחר האנושות, הזדקקו היצורים הקטנים שמתרוצצים על כדור הארץ, להבין למה הם חיים שם ומדוע קורים להם הדברים כפי שקורים. הסברים רציונליים היו תמיד, אבל בני האדם היו חייבים תמיד עוד משהו. משהו גדול, רוחני, פנטסטי וערפילי, כדי שיוכלו לקבל תשובה מדוע.את הצורך האנושי להבין קשה להסביר אפילו לאנשי המדע הגדולים. פילוסופים מאסכולות שונות ופסיכולוגים מכל הזרמים, מנסים, כל פעם מחדש, לתת הסברים וליצור תיאוריות מתקדמות על הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין הנפש והרציונל ומתפלספים על צרכי הנפש האנושית באמונה לא רציונלית מכל סוג שהוא. אפשר להסביר זאת בפשטות על ידי הצורך להצדיק חולשות אנושיות ולרדת לשורשיהן של תופעות קוסמיות, שאין ביד הרציונל להסבירן. ההתפתחות העצומה של המדע הרציונלי במאה השנים האחרונות רק מוכיחה, שבני האדם חייבים תמיד להבין מה קורה מסביבם ולהסביר כל תופעת טבע וכל התנהגות אנושית.בני האדם צריכים לא רק להסביר את התופעות שמסביבם, הם גם רוצים יד מכוונת. הם מעונינים באבא, באח גדול או אם תרצו, במשיח, שיכוון להם את הדרך, יגיד להם מה רצוי לעשות וגם ישמור עליהם כדי ששום דבר רע לא יקרה להם. שילוב של מוסד משיחי בתוך קורפוס דתי כלשהו מבטיחה, שאם המאמין יבצע אחר כל הריטואלים הנכונים ויאמין אמונה שלמה וכוללנית בתורה המסוימת, הוא יזכה לטובת הנאה כל שהיא, בדרך כלל בעולם הבא, לכשיגיע אותו משיח מובטח.המערכות הדתיות המתוחכמות האלו מבטיחות את היצמדותם של המאמינים לדת וציות כמעט עיוור לחוקים ולמצוות שלהן. אף מאמין לא יסטה מן הדרך הנכונה אם מובטח לו שהמשיח יגיע יום אחד וגם יעשה לו נעים בגב.חוץ מזה, יש גם סנקציות לילדים הרעים. למי שלא ממלא אחר הצווים ה"אלוהיים" מבטיחות האמונות השונות עונשים נוראיים וסבל בל יתואר, כשיגיע המשיח כמובן. מי שלא רוצה להתעסק עם המשיח, כך לפי הדתות השונות, כדאי לו לדאוג לביצוע חובותיו הדתיות. מנגנון זה מבטיח את פחדם של המאמינים ולכן, את המשך קיום האמונה ושרידתה של הדת בעולם מלא אמונות לא רציונליות מתחרות. מתוחכם לא?המשיח משתנה בהתאם לסוג התשובה וההסברים שנותנת קבוצת אנשים לעצמה, זאת אומרת כמובן, לסוג הדת אותה היא יוצרת. בשבטים פראיים באפריקה למשל, יגולם המשיח כאל הגשם או העצים והריטואל להגעתו יהיה ריקוד גשם עם חצאיות קש צבעוניות או מנחת אוכל. הפחד הגדול של מאמיני שבטים אלו הוא מכישוף שיוטל עליהם בידי אותם אלים שיגיעו אל האדמה ויענישו אותם על שלא מילאו את המצווה המבוקשת.בדתות מתוחכמות ומודרניות יותר כבר יש סיפורים מסובכים על בואו של המשיח. החמור על הסוס הלבן בדת היהודית או ישו בנוצרית ממלאים גם הם אחר כל הפונקציות המשיחיות וגם הם יגיעו, כך מובטח לנו, באחרית הימים, כשהעולם יהיה טוב יותר וגם יחלקו לנו סוכריות גומי ומסטיקים עגולים.יש גם משיחים שמגיעים פעמים רבות לבקר את בני האדם הקטנים ולא צריך לחכות לאחרית הימים בשביל כך. האלים מהמיתולוגיות היוונית והרומית למשל, יורדים מן האולימפוס כדי להתערב לנו בחיים, לעזור כשצריך, להציל נשמות טועות והרבה פעמים גם להפריע ולהציק. הכל תלוי באופי האל ובמצב הרוח ה"משיחי" שלו ברגע הגעתו לאדמה.גם בדת הבודהיסטית מגיע בודהה לא פעם כדי לעזור לבני האדם. המיתולוגיה הבודהיסטית מלאה באגדות על בודהה בדמות אדם, מתערב בין בני האנוש ומשנה את חייהם. בואו של בודהה לארץ אינו קשור לגלגול נשמות במקרה זה, אבל ברוב הדתות ביאתו של משיח מסמלת את תחיית נשמות המתים או גלגול נשמות. אחד ה"פרסים" שיכול מאמין לקבל כאשר יגיע משיח הוא תחיית נשמתו לכשתגיע השעה או התגלגלותה לגוף טוב יותר.סוציולוג ידוע בשם דורקהיים, חקר את מוצא הדתות והגיע למסקנה שבני האדם סוגדים כביכול לאל חיצוני להם אך בעצם הם סוגדים לחברה עצמה. לדעת דורקהיים, בכל הריטואליים הדתיים, מן הדתות הפשוטות ביותר ועד למתוחכמות ביותר, אנחנו בעצם רק מחזקים את הקשרים החברתיים שלנו.למסקנה הזו הגיע דורקהיים דרך חקירת שבטים פשוטים שמבצעים טקסים בהם נכנסים המשתתפים למעין טרנס בליווי תופים, קריאות בקול וסמי הזיה. הכניסה לטראנס, לפי דורקהיים, מאפשרת למשתתפי הטקס להזדהות עם הקבוצה כולה ולחזק את אמונתם הדתית. לפי דורקהיים, מוצאן של כל הדתות מאותה פונקציה הכרחית של ליכוד וחיזוק הקשרים החברתיים בין אנשים מאותה קבוצה חברתית.אם כך, דורקהיים האמין שהמשיח הדתי הוא בעצם המבנה והקשרים בחברה האנושית. למרות המחשבה שנשמעת מקורית, יש אנשים רבים שנחשבים למשיחים למרות העובדה שהם בשר ודם. למשל, אפשר לטעון שכל הדמויות המפורסמות למיניהן ממלאות אחר הפונקציה הזאת. מכוכבי קולנוע וזמרים ועד מנהיגי מדינות, כדורגלנים וסופרים מפורסמים, כולם נחשבים על ידי האנושות למשיחים בתחומם ומלכדים את החברה רק בגלל שהם קיימים. הפיכתם של כוכבים ל"תואמי משיחים" והערצתם על ידי כל השאר, יוצרת "דתות" חדשות עם כל מה שצריך – טקסים, ספרים קדושים, חוקים של אסור ומותר וכמובן, משיחים מודרניים שנותנים את הטון בתחומם ומיצרים אמיתות חדשות להאמין בהן.קחו לדוגמא הערצה לכוכבת פופ כלשהי. התמונות שלה, שתלויות בחדרו של המעריץ, ההקשבה למוסיקה הספציפית באדיקות, הצפייה למוצא פיה בתקשורת שמירת האמונים לה ולה בלבד והתקווה הסמויה לפגוש בה יום אחד ולקבל ממנה משהו בעל נופך של קדושה, לא במסגרת המסך הקטן או האצטדיון הגדול. כל אלה הופכים את הכוכבים למשיחים של ממש ואת פעולות ההערצה לבעלות סממנים מובהקים של דת.חזרה בתשובה היא חיפוש אחר משיח, שגם היא מתרחשת בתקופת שפל בחייו של אדם. אדם שצריך משיח מחפש בעצם יד מכוונת, משהו עליון ממנו שיתן לו מחסה וכוח להמשיך.יש כאלה שלוקחים את הציפייה למשיח קצת רחוק מידיי. כתות משיחיות לא חסרות, במיוחד לקראת תאריכים עגולים, ומנהיגים כריזמטיים יודעים בדיוק איך לנצל את הצורך של אנשים במשיח. אותם מנהיגים מכריזים על היותם "המשיח" שיביא את הגאולה, מקבצים סביבם קומץ פראיירים עם אופי חלש וקובעים איזה תאריך שנשמע טוב שבו יגיע המשיח או יקרה הנס המיוחל.הבעיה עם הכתות המשיחיות האלה היא נטייתם להתאבדויות קולקטיביות בתאריך העגול שנקבע. לא חסרים בהיסטוריה סיפורי זוועה על קבוצות שלמות שהתאבדו עם ילדיהם וחיות המחמד שלהם, כאשר החליט המנהיג המגלומן, שהגיע הזמן להגיד לעולם שלום.כמה כתות כאלה הפחידו למוות את המשטרות ברחבי העולם לפני סוף המילניום. התאריך הזה, עגול כמו כדור הארץ, זימן לו מאות "נביאים" ומשיחים שונים, שהחליטו שדווקא אז יגיע קץ העולם.בכל מקרה, האנושות תמיד תהיה רעבה למשיחים מכל סוג שהוא. למרות ירידתן של הדתות בכל רחבי העולם תמיד יש חזרה אליהן והתחזקות של האמונה, בעיקר בארצות נחשלות או בארצות עולם שלישי. הדת תתחזק בעיקר במקומות בהם תנאי המחייה או איכות החיים של התושבים אינה טובה.בנתיים, עד שיגיע המשיח בכל צורה שהיא, אם באחרית הימים ואם סתם ביום בהיר אחד אם על חמור ואם ברגל, נאלץ כולנו להסתפק במיתולוגיות השונות שהאנושות יצרה או ליצור לנו משיח חדש משלנו, רק בשביל הכיף. מה שבטוח, לא יהיה לנו אף רגע משעמם, כי המשיח של המילניום החדש ילבש בגדי כסף, יטוס בחללית עגולה וישמע טראנס. בקשר לניסים שהוא יעשה? על זה כבר קשה לי להתחייב אבל מה שבטוח, דברים כאלה עוד לא ראיתם וכדאי לקיים את כל המצוות, שמעתם?​